החלטה בתיק רת"ק 31776-11-12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כבוד השופטת ר' באום) מיום 4.11.12 בת"ק 52432-06-12, שבו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב ונדחתה התביעה שכנגד שהגיש המבקש (" פסק הדין").

עיינתי בבקשה והחלטתי לדחות אותה.

ההליך שהתברר בפני בית המשפט קמא היה, כאמור, תובענה שהגיש המשיב נגד המבקש לתשלום סכום של 500 ש"ח, המהווה את יתרת שכרו בגין ייעוץ רפואי שנתן לו, וכן סכום של 1,500 ש"ח בגין עגמת נפש והפסד זמן. תביעת המשיב, שהוא רופא מומחה בעיסוקו, הוגשה על רקע הטענה שהמבקש פנה אליו לצורך בדיקה רפואית ונאמר לו שיהיה צורך בקיום בדיקת מעקב נוספת. בתום הבדיקה הנוספת התבקש המבקש לשלם עבורה והוא לא עשה כן, ובהמשך דחה פניות של המשיב לעשות כן. משהוגשה התביעה הגיש המבקש, שהעיד על עצמו שבעברו עסק בעריכת דין בישראל, כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד על סך 32,000 ש"ח. בכתב ההגנה הוא כפר בחבותו לשלם, וטען כי לפי חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 (" חוק הגנת הצרכן") היה על המשיב להעמידו על העובדה שהבדיקה הנוספת כרוכה בתשלום נפרד, והוא לא עשה כן. התביעה שכנגד התבססה על הטענה שהמשיב הפר את חובת הסודיות הרפואית כאשר צירף מסמכים הנוגעים למבקש לכתב התביעה, ועל יסוד סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (" חוק הגנת הפרטיות"), הוא תבע פיצוי בסכום של 32,000 ש"ח, שהוא גבול סמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות.

בית המשפט קמא קיים דיון ובסופו נתן את פסק הדין.

את חיובו של המבקש בתשלום למשיב נימק בית המשפט קמא בכך שמדברי המבקש בדיון ניתן היה להסיק את מודעותו ואת נכונותו המשוערת לשלם סכום זה. את דחיית תביעתו של המבקש נימק בית המשפט קמא בכך שהוא התרשם שתביעה זו הוגשה רק כמשקל נגד לתביעתו של המשיב.

טענות המבקש, בקיצור שהוא הכרחי נוכח רוחב היריעה ומידת הפירוט המובא בהן (ודוק: על פסק הדין, המחזיק בדוחק עמוד אחד, נפרשו הטענות על פני למעלה משמונה עמודים), ניתנות לסיכום תמציתי כך: בפסק הדין נפלו טעויות שבעובדה וטעויות משפטיות, כשעם הקבוצה הראשונה נמנים ממצאים - מפורשים או על דרך המסקנה -שבקביעתם טעה בית המשפט קמא, ובכללם הטענה שהמבקש לא ידע שהבדיקה הנוספת כרוכה בתשלום ולא אישר כי היה משלם אם היה יודע על כך, וכי ההתכתבות בין הצדדים אינה מעידה על הסכמה כזו. בקבוצה השנייה של הטעויות המשפטיות ניתן למנות את העובדה שבית המשפט קמא לא נתן את דעתו להוראות חוק הגנת הצרכן וחוק הגנת הפרטיות, שעליהן הסתמך המבקש.

ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות מצריך קבלת רשות והעניין מוסדר בסעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (" החוק"), המורה כי: 

" פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד ".

השאלה המתעוררת היא, אם כן, מה הם השיקולים שלפיהם ינהג בית המשפט  המתבקש לתת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. בעניין זה נאמר כי:

" העתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב, אפוא, לקבוע אמות מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו." (ראו: בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ נ' מאיר (טרם פורסם, 3.4.08)).

ייעודו ותכלית קיומו של בית המשפט לתביעות קטנות מקבלים ביטוי בסעיף 62 לחוק הקובע הוראות מקלות הן בנושא ראיות והן בנושא סדרי דין, והכול על מנת להביא להכרעה מהירה, יעילה וצודקת של העניין (ראו: רעא 6043/04 אעלימי כמאל נ' אפי אפרי (טרם פורסם, 15.9.05); רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח (3) 177 (1994)). בעניין זה נאמר גם כי:

" הליך תביעות קטנות נועד לפתרון סכסוכים בגובה כספי נמוך, ועל כן נקבעו לו כללים מיוחדים של גמישות הן בנושא הראיות הן בסדרי הדין (ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, פרק ט"ו עמ' 94, 97 ואילך). נוכח ערכן של התביעות ומשיקולי יעילות גם לא נקבעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, אלא ניתן ערעור ברשות בלבד. ממילא המשוכה שקבע המחוקק גבוהה, מעבר להליך רגיל בבית משפט השלום, ולשאלת ההתערבות בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות לגופו קודמת השאלה של עצם מתן הרשות לערער" (רע"א 4122/06 מעוז נ' מיכאלה יעקב (טרם פורסם, 17.1.07)).

מאלה מתחייבת מסקנה כי היעתרות לבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות תיעשה בריסון ובאיפוק, וברוח זו מציין גם המחבר א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, 853 (מהדורה עשירית, 2009)), כי:

" רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר על טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה. כאשר מדובר על נושא משפטי שאין בו פסיקה משפטית ברורה וחד-משמעית, לא תינתן, בדרך כלל, רשות ערעור. זאת, אפילו מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק-דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במשורה, בנסיבות שבהן עולה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית. קל וחומר כך, בתביעות קטנות. בתביעות מעין אלה, הרשות תינתן אך בנסיבות שבהן יש עוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (ההדגשה הוספה, א"ק).

נמצא, אם כן, שזכות הערעור הוגבלה בהוראת סעיף 64 לחוק והמחוקק, שנתן בידי בית המשפט את שיקול הדעת אם להרשות את הערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות אם לאו, היה מוכן להשלים עם האפשרות שערכאת ערעור לא תתערב בפסק דין שהוא לכאורה מוטעה, ובלבד שתושג תכלית קיומו של בית המשפט לתביעות קטנות, ושהתוצאה לא תהיה בגדר עיוות דין או עוול זועק.

על רקע שיקולים אלה אני סבור שבנסיבות העניין לא מתקיימים התנאים המצדיקים התערבות בפסק הדין  ומכאן שיש לדחות את הבקשה.

למעלה מן הדרוש אציין, שאני מסופק אם לביקורתו של המבקש כלפי פסק הדין ולהשגותיו על טעויות כביכול שנפלו בו בהיבט של הדין המהותי, יש על מה שיסמכו. טענתו של המבקש כנגד תביעת המשיב הייתה שהיחסים שביניהם באים בגדר עסקה מתמשכת, כמשמעה בסעיף 13ג(א) לחוק הגנת הצרכן ולכן - מכוח סעיף 13ה(ג)(3) - היה על המשיב לגלות למבקש " פרטים בדבר מחירה הכולל של העסקה, והסכומים שישולמו במהלך תקופת העסקה אם המחיר הכולל אינו משתלם כולו בעת עשייתה, וכן אופן התשלום ותנאיו;". דומני, כי מסגרת הדיון הנוכחי אינה מצריכה ניתוח מעמיק של השאלה אם פנייתו של אדם לרופא מומחה על מנת לקבל ייעוץ או טיפול היא בגדר "עסקה מתמשכת" כמשמעה בחוק הגנת הצרכן, ולדעתי לכאורה הדבר אינו כך. נראה לי - והדבר נתמך גם בהגדרת עסקה מתמשכת - שתכליתן של הוראות חוק להגנת הצרכן העוסקות בעסקה מתמשכת בכלל ובעסקה מתמשכת בשירותי רפואה בפרט, נוגעות למצב עניינים שבו העוסק והצרכן צופים מצב שבו העוסק ייתן שירות על בסיס תדיר ולתקופה ממושכת, ולא מצב המאופיין על ידי אקראיות וחד פעמיות, כפי שהם יחסי רופא ומטופל שלו. עצם העובדה שהביקור הראשון של המבקש אצל המשיב הוליד את הצורך בביקור נוסף, אינה מצדיקה את המסקנה שהשירות הניתן על ידי המשיב הוא עסקה מתמשכת של שירותי רפואה, וגם הגדרת המונח "שירותי רפואה" בסעיף 13ה(א) לחוק הגנת הצרכן תומכת בהבחנה זו. יתר על כן, וזה לדעתי העיקר, המבקש אמנם האריך בטענותיו ביחס לתחולת חוק הגנת הצרכן ולהפרתו על ידי המשיב כהגנה בפני תביעתו של האחרון. יחד עם זאת, המבקש לא הסביר, בכתב הגנתו או בנימוקי הבקשה שבפניי, מדוע חיובו בתשלום עבור שירות שנתן לו המשיב אינו מזכה את המשיב בתשלום, ולא מצאתי בטענותיו ובהוראות חוק הגנת הצרכן, שאליהן הוא הפנה, בסיס לפטור אותו מתשלום עבור שירות שקיבל. משכך, ומשחויב המבקש עבור שירות שקיבל, התקשיתי לראות את הפגיעה, שלא לומר העוול שנגרם לו, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו על חלק זה של פסק הדין.

קבוצת טענות אחרת של המבקש מתייחסת לתביעתו שכנגד, שאותה הוא ביסס על הפרת זכותו לפרטיות מכוחו של חוק הגנת הפרטיות. גם לכך אתייחס בקיצור ואציין, כי הילוכה של טענת המבקש הוא זה: המשיב, שתבע מן המבקש את שכרו, צירף לתביעה מסמכים שחלה לגביהם חובת הסודיות בסעיף 19(א) לחוק זכויות החולה תשנ"ו-1996, ובעשותו כן, הוא הפר את זכותו של המבקש לפי חוק הגנת הפרטיות. לפי סעיף 4 של חוק הגנת הפרטיות, פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), וסעיף 29(א)(ב)(1) של חוק הגנת הפרטיות קובע שבית המשפט רשאי, בשל פגיעה בפרטיות, " לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק". על יסוד כך טוען המבקש, כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו כאשר התעלם מהוראות חוק אלה, ודחה את תביעתו הנגדית של המבקש.

לא מצאתי יסוד מספיק גם לטענה זו. בית המשפט קמא לא התעלם מטענותיו אלה של המבקש, אלא שהוא התרשם שאלה הועלו אך כמשקל נגד לתביעתו של המשיב, ומכל מקום מסקנתו הייתה - ובכך איני מוצא מקום להתערב - שהמשיב נהג כראוי כאשר צרף את התכתובת בינו לבין המבקש כתמיכה לתביעתו. מסקנה זו יכולה לכאורה להקים למשיב הגנה מכוח סעיף 18(2)(ג) של חוק הגנת הפרטיות (פגיעה הדרושה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע), וייתכן, אף מבלי לקבוע עמדה בעניין זה, שהיה מקום לדחות את תביעת המבקש על יסוד סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות המורה כי " לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש".על כל פנים, יש לזכור כי הסמכות לפסוק פיצויים בשל פגיעה בפרטיות ללא הוכחת נזק איננה מחייבת את בית המשפט לעשות כן, ולא מצאתי בטענות המבקש עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה.